הכול התחיל מזה שרציתי להוציא ספרות קנדית מקוויבק. אפילו הצבתי לי מטרה להוציא ספר אחד מצרפתית וספר אחד מאנגלית. מצאתי ספר באנגלית שנקרא “אוקטובר שלי” ויצא במהלך השנה בתרגומה היפהפה של ניצן לפידות, וכעת נותר לי למצוא את החוליה הצרפתית החסרה. קרן הספרות הקנדית שלחה לי המלצות לספרים ובתוכן נכלל “הפרדס” של לארי טרמבלה, שם לא מוכר לי באותה עת. קראתי את התקציר וקצת גלגלתי עיניים לשמיים בבוז ישראלי מתנשא. שני אחים תאומים צריכים להחליט מי מהם יצא לפיגוע התאבדות כדי לנקום את דם סבם וסבתם שנרצחו בהפצצה. יאללה, יאללה, הקנדי המעונב הזה יספר לי מה זאת מלחמה במזרח התיכון, מה המחיר שלה ומי קורבנותיה? סליחה, הוא יחדש לי? בטח מדובר בעוד איזו התייפייפות ליברלית רוטטת וענוגה, “שלום עולמי” גרסת מיס קנדה. למזלה של החשיבות העצמית הפרובינציאלית שלי, הוליך אותי הקב”ה לבקש מההוצאה עותק של הספר. הוא הגיע בדואר, פתחתי כדי למצוא סיבות לגחך עליו ואז העפתי לעצמי את הסטירה הכי מצלצלת שיכולתי להעיף לעצמי. כי בחיים לא קראתי ספר שעוסק במלחמה בכנות, במבט חודר ובאכזריות לא מתנצלת, ובכל זאת בפרוזה שהיא כמו שירה, כמו סיפור אגדה ללא מקום וזמן, כמו דף שנשמט מיומנה של שחרזדה. קסום ומסתורי ובה בעת נוקב וברור. כי בניגוד למה שחשבתי, לארי טרמבלה, כמו כל סופר טוב, לא נותן תשובות, אלא מאיץ בקורא לשאול שאלות, להביט מחדש בדברים המובנים מאליהם ולראות אותם באור חדש.
“הפרדס” הוא כמו מעיין נובע. הוא ספר צנום (168 עמודים, לרבות אחרית דבר של המתרגמת המופלאה, Rony Efrat), אבל כזה ששבים אליו פעם אחר פעם ומגלים עוד רובד, עוד נדבך, עוד שורה מבריקה שחמקה בקריאות הקודמות. תמיד כשמגיעים לשלב הזה בהוצאת הספר, כבר נהיים עיוורים לטקסט. אבל את “הפרדס” קראתי בצרפתית, ואז בתרגום של רוני, ואז לאחר העריכה הרגישה של אסנת יקירה, ואז לאחר ההגהה של צופיה סילברמן המעולה, ושוב עם הערות של דורית הקפדנית (הערות מעטות בלבד) ושוב לפני ירידה לדפוס, ובכל פעם קראתי ספר חדש וישן בו זמנית.
הכול התחיל מזה שרציתי להוציא ספרות קנדית מקוויבק, והוביל לזה שגיליתי סופר ותיק שהכינוי “דוד גרוסמן של קוויבק” אינו רחוק מהמציאות, ונדמה לי שזו תחילתה של ידידות ספרותית נפלאה.
תגובות