Preloader - Spinner

חדר החושך של ג׳יין אוסטן

אהבה וידידות מוקאפ

חדר החושך של ג׳יין אוסטן

מעולם לא נמניתי עם אלו הגורסים שחייו של סופר בהכרח מעניינים יותר מיצירתו; מעולם לא חשבתי שאם לא אדע בדיוק בכמה נשים דיקנס היה מאוהב או מה הייתה המנה האהובה על אוסטן בארוחת יום ראשון או עם מי מסופרי התקופה נהג ת’אקרי להתרועע – לא אוכל לצלוח את ספריהם בשלום. מתברר שאני מצליחה לישון לא רע אף שאיני יודעת בוודאות אם אוסטן התחתנה בסוף או שנשארה רווקה דווקא.
אבל פגשתי לא מעט אנשים שעצרו בפתאומיות למראה המילים ״מבוסס על סיפור אמתי״ על גבו של ספר, ובזכותן לקחו אותו לידיהם בשקיקה. בעיני מדובר פה בסוג של חוזה שפל: הסופר יגיש עלי סכין את ליטרת הבשר שלו, ובתמורה הקורא יחזיר לו בחיטוט בלתי פוסק. קורא יחיד יצטרף לקורא שני ושלישי, ומכאן לא ארוכה הדרך לרב־מכר מטלטל, למסמך אנושי אמיץ. כמובן, כפי שאמרו בלטינית בימים שבהם נהגו לומר דברים בשפה הזו, nanos gigantum humeris insidentes — אני עומדת על כתפי ענקים. שכן הסופרת שולמית הראבן כבר כתבה בחריפות אופיינית באחת המסות שלה ש״ספרות מתחילה במקום שבו מסתיים היומן.״ בעיני המשפט הנהדר הזה קשור לגישות שונות בתפיסה של הספרות: האם הספרות היא מנוע רב־עוצמה שבעזרתו ניתן להרחיק עוף ואז לחזור ולהתבונן במציאות שלנו דרך עדשה אחרת, או שמא אינה אלא העתקה של המציאות בקנה מידה של אחד לאחד, בסגנון ״יומני־היקר־שלום־עבר עלי־יום קשה־למדי״?
אשר לי, תמיד אעדיף את האפשרות הראשונה. ועכשיו, כאשר כתבי נעורים וליידי סוזן מתורגמים לראשונה לעברית, נכון בעיני שבעתיים שלא לראות בכתביה המוקדמים יומן. ג’ולייט מקמסטר כותבת, ״אם לא מכירים את כתבי הנעורים, לא מכירים את אוסטן.״ ב״היכרות״ הכוונה, לטעמי, להזדמנות הפז שניתנת כאן לקורא העברי להתוודע אל האוטוביוגרפיה הספרותית של אוסטן דרך חדר העבודה שלה, ולא דרך מידת המחוך שלה. ומכיוון שוודאי לא היה לאוסטן חדר משלה, אכנה את המקום שבו יצרה בשם ״חדר החושך״.
אבל לפני שאכנס לעובי הקורה אבקש להתייחס לשאלה שמעלה הקריאה בכתבי הנעורים שלה, שאלה שאני נתקלת בה שוב ושוב — האם באמת נחוץ עורך ספרותי? כאשר קוראים את כתביה המוקדמים של אוסטן התשובה ניתנת כמו מאליה: כן, אם מקבלים את העובדה שתהליך העריכה משמש כדיאלוג. כמו כל הסופרים האמתיים, אוסטן לא באמת כתבה למגירה, היא מיענה את יצירותיה לקרוביה השונים, ומכאן שהייתה מצויה בסוג של דיאלוג ספרותי: היא כתבה יצירות שונות, הקריאה אותן בסלון לבני משפחתה, קיבלה הערות ומחמאות, מחקה ושכתבה. סביבתה הקרובה שימשה לה מעין עורכת ראשונה.

כתבי נעורים
יש לציין שאוסטן כתבה בתקופה שלא היה קל להיות בה אישה. לפי מקורות ודיווחים שונים אפשר לחשוב שכל סגולותיה של אישה במאה השמונה־עשרה התמצו ביכולותיה להתעלף, להתיז על עצמה בושם, להקיש על כמה קלידים ולפלוט ״הו!״ כל חמש שורות. אך הצצה בכתבי הנעורים של אוסטן מעלה תמונה שונה לגמרי.
כתבי הנעורים — juvenilia) IUVENIS — צעיר, בלטינית) — נכתבו בילדותה ובנעוריה של ג’יין, וכפי שרואים בהקדשות השונות, הם נכתבו לשעשועם של בני משפחתה וקרוביה. המילה “playful” עולה במוחי שוב ושוב כשאני קוראת אותם. קשה למצוא למונח הזה מקבילה בעברית — בתרגום מילולי נקבל את המילה משחקי, אבל הכוונה המלאה היא כמובן לחדוות ההנאה והמשחק הבולטת בכל הסיפורים בכתבי נעורים ובליידי סוזן גם יחד. ללא קושי אפשר לדמות את אוסטן לציירת. הציירת מטרידה את כל סביבתה: היא מציירת דיוקנאות של בני משפחתה, מנסה לתפוס את הזווית הטובה ביותר של שפם החתול שלה, מגייסת עצמים שונים במרחב ומורחת עליהם צבע עד שיצירותיה מתחילות להתגבש וסגנונה מתחיל לייחד אותה. אם אכן מקבלים את ההנחה שכתיבה היא מלאכה ככל שאר מלאכות האומנות, הרי אין כל קושי להרגיש את יסוד המלאכה בכתביה של אוסטן: היא מפזרת בעליצות אבחנות שונות ומשונות, יוצרת דמויות של נשים היסטריות ושל נשים חזקות, של גברים מעצבנים ומכוערים, ולא מפסיקה להתעלל ברוח התקופה שנהגו בה, כידוע, לזווג זיווגים ללא הרף, לאו דווקא בגלל רומנטיקה כמו בגלל שיקולים פרקטיים וענייני כך וכך פאונדים לשנה.
כצפוי מילדה בת שתים־עשרה, נמצא בכתבי נעורים דמויות לא מאוד מפותחות, והביקורת על כתבים אלו טענה שהדמויות שלה חיוורות ושטוחות ושאוצר המילים שלה דל במיוחד. אולם כדאי דווקא לציין שדמויותיה משורטטות היטב ושעלילותיהן מזכירות מבנה של אגדה. אוסטן ידעה לאפיין את דמויותיה בדיבור ובכמה משיחות עט ענייניות — מה שמוכיח שכדי להעמיד עלילה טובה לא צריך ערכה אינסופית של מכחולים וצבעים. כמו כן, מעולם לא הוכח שסיפור שכדי להבין אותו יש לקטוע את הקריאה ולרוץ למילון כל חמש שורות, הוא אכן סיפור מוצלח.
מכיוון שאנחנו מצויים במעמקי חדר החושך של אוסטן, מעניין לבדוק מה הם החומרים שהיו ההשראה לכתביה. לא נמצא בסיפוריה הדים לאירועים עולמיים שהתרחשו בתקופתה: לא את כיבושי נפוליאון ולא סימנים למהפכה התעשייתית. ובכל זאת, ברור שאוסטן הכירה את העולם שחיה בו, ולפחות הכירה את ספרות התקופה. כשם שסרוואנטס כתב את דון קיחוטה מתוך היכרות עם אינספור פמפלטים וסיפורי אבירים ונסיכות, מאבקים, תככים וטחנות רוח לרוב, כך ברור לי שלאוסטן הייתה גישה לספרים. בספרה נורתאנגר אפשר למצוא תגובת נגד ברורה לרומן הגותי של אן רדקליף התעלומה של אודולפו. היכולת להגיב כך יכולה לבוא רק מקריאה מרובה של ספרים ומהתמצאות בהם.
האשימו את אוסטן שהיא לא מהפכנית בכתיבתה (ונתעלם לרגע מהשאלה אם סופר צריך להיות פרטיזן או לוחם מחתרת שועלי) ושהנשים בכתיבתה צפויות, אך הדיאלוג שלהלן, הלקוח מתוך הרומן ג׳ק ואליס מוכיח את ההפך:

גברת ווטקינס הייתה גבירה בעלת משפחה, ממון והמראה הנכון. היא נחשבה לאישה יפה בעיני רבים, אבל אני מעולם לא חשבתי שהיא נאה. מצחה היה גבוה מדי, עיניה קטנות מדי ולחייה אדומות מדי.״
״כיצד ייתכן הדבר?״ קטעה אותה העלמה ג’ונסון והאדימה מכעס. ״האם את חושבת שלחייו של מישהו יכולות להיות אדומות מדי?״
״אכן כן, ואסביר לך גם למה, אליס יקירתי, כשלאנשים יש עודף של צבע אדום בגון עורם, הדבר מעניק לפניהם מראה אדום מדי לטעמי.״ (עמוד 168)

הדיאלוג ממשיך כך עוד ועוד, וחושף את כישרונה של אוסטן ואת יכולתה לתאר בצורה עקיפה את אופייה של הגברת ווטקינס, שהתבטא בעיקר בלחיים אדומות בגלל שתיית יתר, מנהג בלתי נשי בעליל.
באופן אישי נהניתי במיוחד מתולדות אנגליה, מאת ״היסטוריונית בורה, משוחדת ובעלת דעה קדומה״. אוסטן מפיחה רוח במסמך היבש ומוכיחה את כישרונה בטוויית עלילה פארודית. הבחירה בהיסטוריה מנקודת מבט נשית מובנת עוד יותר כאשר קוראים את נורתאנגר המאוחר, שם קתרין מורלנד אומרת למחזרה הנאה הנרי טילני ביחס לקריאת ספרי היסטוריה:

״הלוואי שיכולתי לומר זאת על עצמי. לפעמים אני קוראת מעט מתוך תחושת חובה, אך קריאה מסוג זה בעיקר מרגיזה אותי או משעממת אותי. מריבות בין אפיפיורים למלכים, מלחמות או מגפות בכל עמוד; הגברים כולם לא־יוצלחים, ובקושי יש נשים גיבורות — זה מייגע מאוד; ובכל זאת, לפעמים אני חושבת לעצמי כמה מוזר שזה משעמם כל כך, כי חלק גדול מהכתוב בוודאי מומצא. הנאומים שבפי הגיבורים, מחשבותיהם ותככיהם — רובם מן הסתם פרי דמיון, והרי הדמיון הזה הוא שמסב לי הנאה רבה כל כך בספרים אחרים.״

ואכן, הדמיון, אותו כלי שסופר לא יכול בלעדיו, הוא שהופך את תולדות אנגליה לסיפור משובב ומצחיק כל כך, בעיקר על רקע החלוקה ש״היסטוריה זה לגברים ורומנים — לנשים.״
בכתבי נעורים נמצא מכל טוב: גברים קמצנים, נשים היסטריות, שירים אינפנטיליים, מחזות, חיבור לא גמור ומכתבים, כמובן. אפשר אפוא להתייחס אליהם כאל שלב בתוך תהליך אבולוציוני: חומרי הגלם של אוסטן מסורבלים לפעמים, מתחכמים לעתים, אך אי־אפשר שלא לחוש בהם את היסודות הנפלאים של כתיבתה, את האירוניה וההומור הלגלגני שאחר כך יתפתחו ויתגלו ברומנים המאוחרים שלה.
ליידי סוזן
עוד נמצא שם, בחדר החושך של אוסטן, את רומן המכתבים ליידי סוזן. ליידי סוזן היא אישה שבהחלט אינה נמנית עם הסוג המתעלף, השברירי והעדין הנזקק למלחי הרחה. הליידי היא אישה רעה, ומתוך דמותה עולה שאלה נצחית: האם אישה כזאת היא אישה חזקה המפילה חיתתה על הגברים, או שמא דווקא קסמיה המרובים הופכים אותה לנוירוטית וחלשה, לאישה המנווטת את דרכה בעולם דרך נקודות ציון המיוצגות על ידי גברים?
הקריאה בליידי סוזן מהנה עוד יותר אם מכירים את ספר דניאל הנוצרי (בתנ״ך שלנו הספר מסתיים בפרק י״ב, ואילו הנוצרים מוסיפים לו הארכה מעניינת). בסיפור הבתר־מקראי הזה מסופר על שושנה אשת יהויקים, שבעת רחצה מתגנבים אליה שני נכבדים ומנסים לשכב עמה. היא מסרבת להם בתוקף, גם נוכח איומיהם שיעלילו עליה ששכבה עם נער — מעשה שחל עליו איסור חמור שסקילה בצדו. הסיפור מסתיים בזיכויה המלא, לאחר שדניאל המגיע לשפוט בעניין מוצא סתירות בעדויות הגברים. צדיקותה של שושנה עומדת פה בהיפוך גמור לסוזנה של אוסטן, שאכן מפתה שני גברים ומפילה אותם בקסמיה תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שהם ״תפוסים״. מרתק להשוות בין שתי הדמויות חרף השוני ביחס אליהן.
הפער בין דמותה של ליידי סוזן לבין הדרך שבה היא נתפסת בעיני עצמה משעשע ומעניין. להערכתי, חוקרי המגדר יעוטו על הטקסט הזה כמוצאי שלל רב. אימהותה של ליידי סוזן מזעזעת: לכל אורך הסיפור היא לא מתביישת לומר שהיא לא סובלת את בתה פרדריקה, ושזו האחרונה היא מכשול ואבן נגף בכל תוכניותיה. ברומן מכתבים זה שוכחים מהר מאוד שמדובר במכתבים ושוקעים לתוך רצף עלילתי מצחיק, מרגיז, מעצבן ומותח.
הן בכתבי נעורים והן בליידי סוזן מוצאים את האירוניה, את המבט החד והבוחן, את השנינות ואת ההומור המאפיינים את כתיבתה של אוסטן. ואם דיברנו על כתביה אלו כעל חלק מוקדם בתהליך אבולוציוני, לא יהיה מוגזם לציין שמאתיים שנה לאחר כתיבתם הם עדיין מצחיקים ומרעננים, ויישארו אתנו, רבבות הקוראים, למשך הרבה שנים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *