Preloader - Spinner

קלודל – האדם שמאחורי הסופר

קלודל – האדם שמאחורי הסופר

הביקור של פיליפ קלודל בישראל לרגל השקת הספר “לא-אנושיים” היה מרגש לנו ולקוראינו כאחד, עמוס בחוויות מצחיקות, מלהיבות ומרחיבות לב בעקבות המפגשים השונים ברחבי הארץ. עם זאת, המפגש המרגש ביותר מבחינתנו קרה מחוץ לאורות הזרקורים, ובכלל קשור לספר של קלודל שיצא בהוצאת מודן, “הנכדה של מר לין”, בסדרה לספרות יפה בעריכת ארנית כהן-ברק.

לפני שלוש שנים, נתקלה גיסתי בסיפור יוצא דופן באתר של מרכז יעקב הרצוג. קבוצת קריאה של המרכז בהנחייתה של יהודית גרשוביץ דנה בספר “הנכדה של מר לין”. במהלך הדיון, סיפרה מרים, אישה בת 82, כי הספר החזיר אותה לחוויותיה בתקופת מלחמת העולם השנייה, כאשר היא ואחיה הופרדו מאימם ונשלחו במסגרת הקינדרטרנספורט להולנד ומשם לאנגליה. הדבר האחרון שהעניקה אימה של מרים לילדתה היה בובה. מרים, אחיה ואחותה הגיעו לאנגליה ושם הופרדו זה מזה ונשלחו למקומות שונים – מרים ואחותה לבתי ילדים בערים שונות ואחיה למשפחה מאמצת במנצ’סטר. לימים הגיעה לאוזניה של מרים הידיעה כי אחיה נפטר. הוא היה אמור להיות בן 14-15 אך האחיות לא ידעו דבר על נסיבות פטירתו או מקום קבורתו. מרים המשיכה בחייה ועלתה לארץ, הקימה משפחה ועסקה בתחומים מגוונים.

עד אותו מפגש סביב “הנכדה של מר לין”, לא דיברה מרים על סיפורה האישי ועל תעלומת פטירתו של אחיה. בעקבות המפגש, החליטו חברי הקבוצה לסייע לה לאתר את מקום קבורתו של האח. ואמנם, בעקבות פנייתם של החברים לקהילה היהודית במנצ’סטר התגלה תוך זמן קצר קברו של אחיה ומרים יכלה סוף סוף לנסוע אליו ולחלוק לו כבוד אחרון. לימים, הוקמה במקום מצבה בזכות נדיבותו של תורם מ”יד ושם”. מאותו רגע, מספרת מרים, היא מחלקת את חייה לשתי תקופות – לפני הספר של קלודל ולאחריו.

גיסתי שלחה אליי את הסיפור שהופיע באתר המרכז כיוון שזכרה שתרגמתי את הספר. פניתי לחגית ברטוב ממרכז יעקב הרצוג שקישרה ביני ובין יהודית גרשוביץ וביקשתי את רשותן לתרגם את המאמר לצרפתית ולשלוח לקלודל. קלודל התרגש מאוד לקרוא את הסיפור ואף כתב למרים מעומק הלב.

(הסיפור המלא והתגובה של קלודל מופיעים בקישור: http://www.merkazherzog.org.il/content/241)

ונעבור מהעבר אל ההווה. בשבוע שעבר, דקות ספורות לפני תחילת האירוע בחיפה, שאל אותי קלודל אם מרים עדיין בחיים. אמרתי לו שאיני יודע אבל אבדוק. הוא אמר שישמח מאוד לפגוש אותה, אם יתאפשר. מיד יצרתי קשר עם חגית ויהודית והן פנו למרים שהייתה נרגשת על כך שקלודל זכר אותה ואת סיפורה.

ביום חמישי בבוקר, יומו האחרון של קלודל בישראל, נפגשו השלושה – פיליפ, מרים ויהודית. יהודית כתבה שחששה מאוד מהמפגש, שמא הסופר יתגלה כדמות אחרת, אך לדבריה, “כשהוא ירד ללובי וניגש אלינו בכפכפי גומי, מכנסיים קצרים וחולצת טריקו” היא ידעה שאין לה מה לדאוג.

הנה דבריה של יהודית על המפגש:

“הוא היה חביב, נעים שיחה, נינוח אף שאני ידעתי שהוא עסוק וזמנו קצוב לפגישה קצרה. הקשב שלו, והעיניים הטובות שהוא הפנה אל מרים היו מסבירות ומאפשרות לה להרגיש כי שוב היא נמצאת במציאות שאחרים היה קוראים לה “חיה בסרט” אך זו מציאות שאין שנייה לה. הוא שאל אותה שאלות מתוך דבריה ונראה היה כי הוא מתעניין לא רק ב”עלילת חייה”, אלא גם ברגשותיה כאדם שנפתח לו פתאום עברו, שמאיר לו עתה את הווה חייו ומכיל אופטימיות רבה לימים שיבואו. הוא סיפר על עצמו וקשריו לשואה  ולמלחמות בכלל, ומה שבלט כל כך בעיני היא הצניעות והענווה. לא הייתה בו שמץ של התנשאות או ריחוק, אף צורת הישיבה שהוא בחר ושפת הגוף שלו העידו על רצונו להעניק למעמד הזה ממד של מציאות טבעית שאינה  מבוימת.

הוא רצה לדעת איך הגעתי אל הספר וספרתי לו  שקניתי אותו ב”בגלל הכריכה” [שעיצבה עדה ורדי, ש.ס.]. דברנו על מקומה של הכריכה כתמרור לקורא ודברנו על מוזאונים של בובות (שם נפגש עם אדם מבוגר שנעמד לפני בובה ובבת אחת “נזרק” לעברו ) וגם על מוזאוני שואה, המחמיצים לפעמים את הרוך הנוגע בנפש, שדווקא הוא מעורר אותה ולא עוצמת המוצגים..  דיברנו על דרך הכתיבה שלו, על המפגש עם קונדרה שבספר “העץ של בני טורג’ה”, (קלודל ציין שהוא איש שאינו מפגין חיבה לאנשים סביבו), על הספר האחרון “לא אנושיים” וממנו על מהו אנושי. הוא קצת הסתייג בעצמו מהציניות והבוטות שבספר, ואני דווקא טענתי כי אין אנושי יותר מהמקום שבו גם האיש הטוב אינו משתלט על ‘הרע’ שבו. ולבסוף דברנו על אופטימיות של הדור הצעיר היום לעומת הכבדות שבו אנחנו  רואים את זעם העולם.

נפרדנו אחרי כשעה ורבע, בחיבוקים של מכרים, אף שידענו כי כל אחד משלושתנו הולך לדרכו – בדרכו. הוא הזכיר את מכתבי כדוגמה למה שיכול ספר לעשות לקורא במציאות חייו והזכיר לי שכבר עברו כמעט ארבע שנים מאז שהוא קיבל את המכתב ( אני חשבתי שרק ‘כמעט שלוש’) ועד כמה היה חשוב לו לפגוש את מרים ולשמוע ממנה כי “היא אינה בדיה ספרותית” . מרים היתה מאושרת. ואני שמחתי על ש’מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול’.

ואם נסכם את הביקור במשפט – בביקורו בישראל גילה לנו קלודל כי לבו גדול לא פחות מאשר כשרונו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *