מנספילד פארק – הצצה אל מאחורי הקלעים

“מספר הגברים בעלי ההון הרב בעולמנו נופל ממספר הנשים היפות הראויות להם.” אולי המשפט הזה נשמע מוכר, אולי הוא מזכיר לכם את משפט הפתיחה של “גאווה ודעה קדומה” שבתרגומה של עירית לינור נשמע כך: “אמת המקובלת על כולם היא שרווק בעל רכוש רב מן הסתם חש מחסור ברעיה.” אי אפשר לטעות בהסתכלות האירונית המושחזת על מוסד הנישואים והיבטיו הכלכליים, על הערבוב בין האינטרסים החומריים לבין ערכים-כביכול (“ראויות”): העין החדה, והעט החדה, שייכות לג’יין אוסטן, והפעם ב”מנספילד פארק” – מעין סיפור סינדרלה על פאני פרייס, דודנית ענייה שנאספת אל בית דודיה העשירים, המקפידים שלא תחרוג ממעמדה ושתישאר תמיד ערה לפערים ולהבדלים בינה לבין בני דודה, טום ואדמונד, ובנות דודה, מריה וג’וליה. אלא שפאני בכל זאת מרהיבה עוז לטפח בלבה אהבה סודית לבן דודה אדמונד, האדם היחיד בבית שבאמת ראה אותה ונהג כלפיה ברוך ובהתחשבות.

העניינים מסתבכים כשמגיעים למנספילד פארק מרי והנרי קרופורד, אח ואחות מושכים ועשירים, שמצליחים להוליך שולל ולהקסים את רוב בני המשפחה. אבל העלילה היא לא העיקר, וג’יין אוסטן מבהירה את זה בשלל דרכים שנונות ומודרניות (אפילו פוסט-מודרניות) להפתיע. העיקר הוא תיאטרון הדמויות שהיא מציבה לפנינו, ההסתכלות החדה והמושחזת שלה, שיכולה לאפיין דמות לפני ולפנים במשפט וחצי, העיקר הוא לראות. רוב הדמויות בספריה של אוסטן (ועל כך מבוסס ההומור שבהם) אינן רואות, לא את עצמן ולא את האחר. פאני רואה, וגם יריבתה מרי קרופורד רואה (לעתים קרובות – בלי שמץ של חמלה), ולכן נדמה ששתיהן הדמויות הקרובות ביותר לאוסטן. ואוסטן עצמה, מה היא עושה? במשך כל תרגום הספר, דמיינתי אותה כמפעילה של תיאטרון מריונטות, העומדת מעל הדמויות וצוחקת צחוק מרושע.

יש משהו ב”מנספילד פארק” שמזמין, יותר מאשר בספרים אחרים של אוסטן, להציץ אל מאחורי הקלעים. הדבר קיים באופן אחר גם ב”נורת’אנגר”, שהוא פרודיה על הז’אנר הגותי, וב”אמה”, שבו אמה עצמה מנסה לשחק באנשים הקרובים אליה כמו היו חומר ביד היוצר. אבל ב”מנספילד” ג’יין אוסטן מזמינה אותנו ממש אל מאחורי הקלעים של התיאטרון שלה, ואני, כמתרגמת, שמתוקף עבודתי מפרקת כל משפט, דימוי ובדיחה, הרביתי במיוחד לשהות שם, ויצאתי מלאת הערכה עוד יותר להצגה שנגולה מול עיני, להבחנות הדקות, העמוקות, החכמות כל כך של אוסטן.

אבל על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. פתחתי באירוניה של אוסטן כלפי מוסד הנישואים. ברוב ספריה (ראו שוב מר ומרת בנט מ”גאווה ודעה קדומה”) מככבים זוגות שבהם לאחד מבני הזוג (לפחות) אין עם מי לדבר – אם מפאת חוסר תבונה של האחר, או מסיבה אחרת. כאלה הם גם הזוגות במנספילד פארק – לבעל הבית, סר תומס ברטרם, אין ממש עזר כנגדו, כי ליידי ברטרם היא אישה עצלה שלוקה בקהות רגשית ובאדישות בלתי מוסברת. “היא הייתה אישה שמבלה את זמנה בישיבה על ספה בבגדים נאים בעודה עוסקת במלאכת תפירה מורכבת שאין בה תועלת רבה ואין בה יופי כלל, חשבה על כלבלבי שלה יותר משחשבה על ילדיה, אך הייתה סובלנית מאוד כלפיהם כשהדבר לא הסב לה אי-נוחות.” אפילו כלבלבי, אגב, משנה את מינו במהלך הספר, כך שכנראה מדובר בכלבלבים מתחלפים. לכן השותפה של סר תומס לכל החלטה אינה אשתו אלא אחותה האלמנה, גברת נוריס, אבל גם עליה לא ניתן לסמוך כי הקמצנות היא ששולטת בכל צעד שלה. אותה גברת נוריס היא שהוגה את הרעיון לאמץ את בת הדודה הענייה פאני, אבל “לגברת נוריס לא הייתה כל כוונה להוציא עליה כספים כלשהם. בכל הנוגע לסידורים, לדיבורים ולתכנונים לא היה גבול לנדיבותה; ואיש לא היטיב ממנה להכתיב לזולתו רוחב לב; אך אהבתה לכסף לא נפלה מאהבתה לניהול, והיא ידעה היטב איך לחסוך את כספה שלה ולבזבז את כספם של חבריה.”

כשמגיעה שעתה של מריה, הבת הבכורה, להינשא, מגיעה האירוניה של אוסטן כלפי נישואים לשיאה. מריה מתעתדת להתחתן עם איש עשיר, טיפש ומגוחך (שלא כמו מר בנט היא ערה לטיפשותו של בן זוגה עוד לפני הנישואים) והיא בכלל מאוהבת בהנרי קרופורד. אבל מה שמעניין הוא הוקעתה של אוסטן את האופן שבו האינטרסים החומריים מוצגים כערכים (הוקעה שמתפתחת במהלך הספר באופנים שלא אפרט, מחשש ספוילרים): “למריה ברטרם כבר מלאו עשרים ואחת שנים, והיא החלה לחשוב על נישואים כעל חובה; נישואים עם מר רשוורת יעניקו לה את העונג של הכנסה גדולה יותר מזו של אביה, וכן יבטיחו לה בית בלונדון – שכעת היה למטרה נחשקת – ולכן, על פי אותו כלל של מחויבות מוסרית, ברור היה שחובתה להינשא למר רשוורת אם רק תצליח לעשות זאת.” כשמתקרב מועד החתונה הציניות גוברת: “את כל ההכנות הנפשיות החשובות כבר השלימה: שנאת הבית, האיפוק והשלווה, האומללות של חיבה שהושבה ריקם והבוז שרחשה לאדם שלו היא עתידה להינשא – כל אלה הכינו אותה לנישואים.” ומשנישאה היא רוצה את אחותה לצדה כל הזמן, כי “הבילוי עם מישהו שאינו מר רשוורת היה מטרתה הראשונה של גבירת לבו”.

כאשר נעשה בעולם של מנספילד פארק מעשה שנחשב למחפיר ומביש, אישה נשואה בורחת עם גבר שאינו בעלה, התגובה היא זעזוע עמוק ומתחסד למדי, ודאי מצד פאני ומצד אדמונד, שהוא כומר במקצועו. אך מרי קרופורד מתייחסת לעניין כפי שאנשים רבים, וודאי החילונים שבהם, עשויים להתייחס אליו כיום – בלי זעזוע עמוק מעצם הפרת נדרי הנישואים אלא בצער על האומללות שהמיטו על עצמם שניים שאיבדו את היקר להם למען יחסים שאפילו לא הייתה בהם אהבה. אמנם דבריה של מרי מובאים מפי אדמונד אפופי גינוי וזעזוע, אבל אוסטן בכל זאת משמיעה את הקול הזה בספרה, גם אם מתוך גינוי, וגם מוסיפה מטעמה אמירה פמיניסטית של ממש: “העונש, עונש הקלון הפומבי, היה צריך לחול במידה שווה על חלקו שלו בעבירה; אך אנו יודעים ששוויון כזה אינו אחד הביצורים שהחברה שלנו מחזקת באמצעותם את המידה הטובה. בעולמנו אין העונש שוויוני כפי שהיינו מייחלים שיהיה”.

מדכדך לחשוב הרבה על העולם הפטריארכלי (ההוא, הזה) ועל נישואים, והרי הבטחתי לדבר על תיאטרון! בהעדרו של סר תומס מחליטים ילדיו, בהשפעת ידידו של טום מר ייטס, להעלות הצגת חובבים. סר תומס שב הביתה במפתיע בדיוק בערב שבו התעתדו השחקנים החובבים להעלות סוף-סוף את המחזה כולו בשלמותו… לתומו, הולך סר תומס לחדרו, הצמוד לחדר הביליארד שהפך לתיאטרון, שם עורך מר ייטס חזרה על תפקידו ו”מרעים בקולו”. טום הולך בעקבות אביו כדי לסייע לידידו.

“ואכן, הוא הלך לתיאטרון, והגיע לשם בדיוק בזמן לחזות במפגש הראשון בין אביו לידידו. סר תומס היה מופתע מאוד כשמצא נרות דולקים בחדרו וכשהביט על סביבותיו והבחין בסימנים שעשו בו שימוש, ובערבוביה ובאי–סדר של הרהיטים. בייחוד הדהים אותו סילוקה של כוננית הספרים שעמדה לפני דלת חדר הביליארד, וכמעט שלא הייתה לו שהות לחוש נדהם מכל זה, והנה נשמעו קולות מחדר הביליארד והדהימו אותו עוד יותר. מישהו דיבר שם בקול רם מאוד; הוא לא הכיר את הקול -הוא לא דיבר, הוא כמעט שאג. הוא פסע אל הדלת – באותו רגע שמח שיש מעבָר ישיר אל החדר האחר – פתח אותה ומצא את עצמו על בימת תיאטרון מול איש צעיר שהרעים בקולו וכמעט נתקל בו והפיל אותו. ברגע שהבחין ייטס בסר תומס וזינק בבהלה באופן משכנע יותר מכפי שעשה בכל מהלך החזרות, נכנס טום ברטרם מעברו האחר של החדר; הוא מעולם לא התקשה כל כך לשמור על ארשת פנים רצינית. סבר פניו הקודר והנדהם של אביו בהופעה ראשונה זו שלו על הבמה, והמטמורפוזה ההדרגתית שעבר הברון וילדנהיים המשולהב עד שנהפך למר ייטס המנומס ונעים ההליכות, הקד ומתנצל לפני סר תומס ברטרם, היו הצגה של ממש, מפגן של משחק משובח, שהוא לא היה מחמיץ תמורת שום הון שבעולם. סביר להניח שזאת עתידה להיות הסצנה האחרונה שתוצג על הבמה הזאת; אבל הוא היה בטוח שמשובחת ממנה לא תיתכן. התיאטרון ייסגר, אך במופע סיום מרהיב.”

לא רק סר תומס נכנס אל מאחורי הקלעים של התיאטרון, ג’יין אוסטן מזמינה את הקוראים להיכנס אל מאחורי הקלעים של כתיבתה.

“יתעכבו נא עטיהם של אחרים על ייסורים ועל אשמה,” היא מכריזה, “אני מרפה מנושאים גועליים כאלה מהר ככל האפשר, וקצרה רוחי להשיב את כל החפים מפשע אל חיקה של רווחה יחסית ולהיפטר מכל השאר.”

אוסטן מזמינה את הקוראים לחוויית קריאה מודעת, לא נסחפת-רומנטית אלא כזו שרואה את התפרים. והאמירה הבאה שלה, שמניחה בידי הקורא את חלק ממלאכת הסיפור, היא אפילו פוסט מודרנית (ומבטאת גם, שוב, את הציניות של אוסטן כלפי אהבה ורומנטיקה): “בכוונת מכוון אני נמנעת מלציין תאריכים בעניין זה; כל אחד חופשי לקבוע לו את מועדיו, שכן ריפוייה של תשוקה חסרת תקנה והתחלפותה של אהבת נצח אחת באחרת אורכות משכי זמן שונים אצל אנשים שונים.” כעבור עמוד אחד בלבד, אוסטן ממש עושה מאתנו צחוק ונותנת כותרת במקום לתאר את האושר של אחת הדמויות (האם היא רומזת לנו שאיבדה עניין בסיפור? שהחלק הרומנטי לא מעניין אותה?) – “האושר שחש… ודאי היה עצום כל כך, עד שנזקק לכל יופייה של השפה להלבישו במילים; ודאי היה זה אושר מופלא!” – לא רק שלא נדרשה ל”כל יופייה של השפה” אלא הסתפקה בביטוי שגור וריק למדי, “אושר מופלא”.

ואם כבר מדברים על הצצות מאחורי הקלעים ועל יופייה של השפה, הנה כמה מן המשפטים שאתגרו אותי כמתרגמת:

גברת רשוורת (אמו של הארוס של מריה) מתוארת במשפט שהיה קשה לשמור על כל המידע הרב שבו ועם זאת לשוות לו צורה סבירה:

Mrs. Rushworth, a well-meaning, civil, prosing, pompous woman, who thought nothing of

consequence, but as it related to her own and her son’s concerns, had not yet given over pressing Lady Bertram to be of the party.

בסופו של דבר תרגמתי אותו כך: “וגברת רשוורת, אישה בעלת כוונות טובות, מנומסת, מרבה בלהג ומלאה בחשיבות עצמית, שלא ייחסה כל חשיבות לענייני מעמד אלא כשנגעו לענייניהם של בנה ושלה עצמה, עדיין לא הרפתה מניסיונותיה לשכנע את ליידי ברטרם להצטרף לחבורה.”

ובקטע הבא, צריך היה להחליט כיצד לתרגם כל אחד מביטויי השמחה כדי לבנות אותו נכון:

Had Fanny been at all addicted to raptures, she must have had a strong attack of them when she first understood what was intended, when her uncle first made her the offer of visiting the parents, and brothers, and sisters, from whom she had been divided almost half her life; of returning for a couple of months to the scenes of her infancy, with William for the protector and companion of her journey, and the certainty of continuing to see William to the last hour of his remaining on land. Had she ever given way to bursts of delight, it must have been then, for she was delighted, but her happiness was of a quiet, deep, heart-swelling sort;

הכול נפתר מבחינתי כשהעברתי את התפרצויות השמחה למקום השני:

“אילו הייתה פאני נוטה לחדווה משולחת רסן, הייתה מפגינה אותה כשנודעו לה פרטי התוכנית – כשהציע לה דודה לבקר את הוריה ואת אחיה ואחיותיה שמהם הופרדה כמעט למחצית חייה, ולבלות חודשיים במחוזות ילדותה, עם ויליאם לצדה, מגן ושותף למסע; וכשהתברר לה שתוכל לראות את ויליאם עד השעה האחרונה שיעשה ביבשה. אילו הרשתה לעצמה אי פעם התפרצויות שמחה, זה היה הרגע שבו הייתה שמחתה מתפרצת; היא הייתה מאושרת, אבל אושרה היה מן הסוג השקט, העמוק, המרחיב את הלב.”

לא תמיד יכולתי לתרגם כל משחק מילים במלוא שנינותו, למשל כשמרי קרופורד מקוננת על מצבו הכלכלי של מר ייטס: “חבל שרכושו אינו גדול כמו קולו!” ובמקור – “if his rents were but equal to his rants!”. אבל לשמחתי, במקום אחר תיארתי את פאני כ”עדינה ללא תקנה”, תיאור שהמצלול שלו משרת את משמעותו. בסך הכול הייתה חוויית התרגום, כמו חוויית הקריאה בספר, תענוג גדול ומעשיר.